|
|
 החוק ההומניטרי הבינלאומי
והיהדות
השקפתה העקרונית של
היהדות על קדושת החיים וכבוד הבריות טבועה בתורה ובספרות היהודית
לדורותיה. כבר בראשית הבריאה מתארת התורה "כי בצלם אלוקים עשה את האדם"
(בראשית, ט' 6). מאמר זה שנאמר לנח מדגיש את ייחודו וחשיבותו של כל אדם
ואדם אשר נברא כיציר כפיו של הבורא ובצלמו. מכאן שכל פגיעה באדם באשר
הוא אדם, מהווה פגיעה בצלם אלוקים.
חיזוק משמעותי למעמדו המיוחד של האדם מביא רבי
עקיבא במשנה - "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם
שנאמר כי בצלם אלוקים עשה את האדם". (משנה אבות, פרק ג' משנה י"ד).
האדם שנברא בצלם הוא חביבו של הבורא ועל כל אדם לחבב את חברו ולא לפגוע
בו. עשרת הדברות מהווים את אחד מעמודי התווך של מצוות התורה. הדיבר
הפותח את סדרת הדברות שבין אדם לחברו הוא הדיבר "לא תרצח" ומכאן ניתן
ללמוד על חשיבות ציווי זה ביהדות.
על החשיבות שמיחסת היהדות לרצח ניתן לעמוד
מתוך דבריו של הרב שמשון רפאל הירש שחי בגרמניה במאה ה- 19: על האדם להיות
"אדם" כשמו, נציג ובא כוח לה'. עליו להגן על כל יצורי עולם, עליו להיות איש
"אחיו" של כל אדם שנברא כמותו בצלם אלוקים. חלילה ל"אדם" לשלוח את ידו בקדוש
ובנעלה שביצורים בנפש האדם.
חובה עליו להיות "אחיו" של כל אדם.
(פירוש הרש"ר הירש על התורה, בראשית, ט' 6) הפגיעה באדם איננה מוגבלת
לפגיעה פיזית. כל פגיעה נפשית בפרט בנוכחות אנשים אחרים מקבילה ביהדות
לרצח פיזי "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". (בבלי,
בבא מציעא, נ"ח עמוד ב').
דאגת אדם לזולתו ולכבודו איננה באה לידי ביטוי
רק כלפי חוץ אלא מחויבת מעורבות נפשית בבחינת המצווה "ואהבת לרעך כמוך"
(ויקרא, י"ט) אשר עליה אמר רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה". מצוות
הצלת חיי אדם מופיעה גם היא בתורה בפסוק "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא,
י"ט 17).
מצווה זו מבהירה
שאסור לעמוד מנגד כאשר אדם נמצא בסכנת חיים אלא יש לעשות כל השתדלות להצילו.
החובה להציל נפש מיוסדת על בריאת העולם. האדם נברא יחידי, ללמדנו ש"כל המקיים
נפש אחת כאילו קיים עולם מלא" וכי מה היה קורה אילו הייתה נפשו של אדם
הראשון אובדת. השקפה עקרונית זו המחייבת להנהיג משפט ויחס הומניטרי כלפי
האויב, הלוחמים האזרחים, מודגשת בחוקי המלחמה המופיעים כבר בתורה.
 גיוס לוחמים
על כללי
הפטור משירות מלחמה אנחנו קוראים:
דברים, פרק כ הכרזת
מלחמה בהמשך לאותו הפרק אנחנו קוראים, שחלה חובה להציע לאויב שלום,
לפני היציאה למלחמה: בתקופות מאוחרות יותר התחבטו פוסקי ההלכה, אם חובת
הקריאה לשלום, חלה על כל סוגי המלחמות, כלומר, במלחמות כיבושים של
אזורים רחוקים בלבד, הנקראות "מלחמת רשות", או גם במלחמת כיבוש הארץ
ובמלחמת הגנה, הנקראות בהלכה "מלחמת מצווה".
מן הטקסט המקראי משתמע, שחובת הקריאה לשלום קיימת רק במלחמות נגד, אך ההלכה
היהודית הרחיבה את החובה גם על מלחמת ההגנה:
מדיני המצווה מה שאמרו זכרונם לברכה
שדין קריאת השלום הוא בכל מקום, כלומר בין במלחמת מצווה בין במלחמת
רשות, ומלחמת מצווה היא כגון שבעה עממין ועמלק, והכל אם השלימו עמנו,
כלומר שקבלו עליהם מס ועבדות וכמו כן שקבלו עליהם שבע מצות, אין הורגין
מהם כל נשמה ויהיו למס ועבדונו.
כך מאחדת ההלכה את
דיני המקרא המבחינים בין ערים רחוקות, לערי ארץ כנען, ומחייבת, גם
במלחמה בין עם ישראל לעמי הארץ, את העדפת השלום על-פני הכיבוש. המדרש
מדגיש את הייחוד של צווי זה: הקב"ה אמר למשה, צא והילחם עם סיחון ואילו
משה לא עשה כן אלא שלח מלאכים אל סיחון. אמר לו הקב"ה למשה: אני אמרתי
לך צא להלחם ואתה פתחת בשלום, חייך שאני מקיים גזירתך.
כל מלחמה שיהיו עורכים לא יהיו פותחים אלא בשלום. השחתת רכוש החוק
היהודי מתייחס גם לכללי שמירה על רכוש האויב במלחמה, כל השחתה שלא לצורך
מלחמה אסורה.
היחס לאויב בספרות החוכמה, בספר משלי פרק כ"ד, אנחנו
קוראים:
עמדה זו, שאסור לשמוח בנפול האויב מקבלת אישור בספרות חז"ל:
א"ר יוחנן מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו, לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של
רשעים, דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה
בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים לפני
שירה א"ר יוסי בר חנינא הוא אינו שש אבל אחרים משיש ודיקא נמי דכתיב כן ישיש
ולא כתיב ישוש
בהשגות לספר המצוות של הרמב"ם כותב הרמב"ן [3]: "...בזה נלמד להתנהג
בחמלה אפילו עם אויבינו בעת מלחמה".[4] ואם בתקופת הרמב"ן עוד הייתה מחלוקת
בשאלה, האם מדובר במלחמת רשות (מלחמה שמטרתה היא להגדיל את הארץ), באה "המנחת
חינוך"[5] לבשר לנו, שמדובר גם במלחמת הגנה בעת התקפה.[6]
קבורת חללי אויב
חז"ל פסקו ש: מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל ומבקרים חולי נכרים
עם חולי ישראל וקוברים מתי נכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום.
כלל זה חל לא רק בעת שלום, אלא גם בעת מלחמה. על כך כותב הרב נתן
אורטנר:
"אויבים שאנו הרגנו במלחמה חייבים לקבור לכו"ע [לכל הדעות].
לפי הרמב"ן החיוב מן התורה אף אם זה בחוץ לארץ, ובודאי אם זה בארץ ישראל.
ולפי הרמב"ם החיוב מדרבנן... ולעובדה שהם שונאים אותנו אין נ"מ [הלשכות]. יש
חיוב לקבור [אותם]. ואדרבה, יש בזה גם קידוש השם, כמו שפירש רש"י "כל
...[האומות] יספרו את שם ישראל לשבח ולחסד שאין לך כאומה זו רחמנים: יש לך
אדם שקובר את אויבו שעמד עליו להורגו?".
ואולי משום מצות קידוש השם
זה, שהוא שייך בימינו, קרוב הדבר להיות מצווה מהתורה, אף לדעת הרמב"ם.
על מנת למנוע את יישומם של דיני מלחמה מתקופת תנ"ך לזמן הזה, מבלי
להכפיף אותם להלכה פסוקה, קבעו חכמי זמננו, ש:
"אין ללמוד מהם (דיני
מלחמה מתקופת התנ"ך) חס וחלילה על מלחמות אחרות ועל זמנינו... מצווים אנו
לחוס גם על האויב שלא להרוג אפ' בשעת מלחמה... ולא לפגוע באוכלוסייה
בלתי-לוחמת ובוודאי שאסור לפגוע בנשים וילדים שאינם משתתפים
במלחמה".
בדומה לפסיקת הרב הראשי של צה"ל, ומאוחר יותר הרב הראשי
האשכנזי, פסק הרב אברהם שפירא שכיהן בראשית שנות השמונים כרב ראשי:
שאלה: מה דינה של אוכלוסיית אויב אזרחית בעת מלחמה, האם יש מצד הדין
היתר לפגוע בה על מנת למנוע פגיעה אפשרית בחיילי ישראל?
תשובה: כל
עוד אין סכנה ממשית לחיילינו, אין היתר לפגוע בנפש ואף לא ברכוש.
מצות פדיון שבויים מהווה את אחת הדוגמאות המובהקות של החוק ההומניטרי. רבינו
משה בן מימון (הרמב"ם), שחי לפני כאלף שנים במצרים, כתב על מצווה זו: "אין
לך מצווה גדולה כפדיון שבויים ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים". חשיבות פדיון שבויים מודגשת
בכך שמותר למכור אפילו את ספר התורה על מנת לגייס משאבים לפדות שבויים. דוגמה
נוספת לחוק ההומניטרי ביהדות מתוארת בדיני המלחמה.
החובה לקיים ולשמור גם בזמן מלחמה על התחייבויות בינלאומיות
שניתנו גם היא מעוגנת במקורותינו: איסור ענישה סביבתית הבעייתיות בענישה
קולקטיבית מודגשת כבר בפרק י"ח בספר בראשית, שם אברהם מתריס נגד אלוקים
שמתכוון להשמיד בסדום צדיק עם רשע.
אין כמו פרשת שכם בן חמור בספר
בראשית כדי להדגים את האיסור שבענישה קולקטיבית. כשבני יעקב הרגו כל זכר בשכם
בגלל חטאו של שכם בן חמור שיטמא את אחותם, מציג הרמב"ן את השאלה: "רבים
ישאלו, ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי?" אין זה פלא שיעקב
מגנה את מעשה שמעון ולוי, לא רק בגלל שיקולים "משום איבה" ו"מפני דרכי שלום",
אלא גם מגישתו העקרונית האוסרת ענישה קולקטיבית.
בני ישראל שהפרו את שבועתם לגבעונים בעת המלחמה על כיבוש הארץ,
נענשו על-ידי יהושע, אף שהבטחה זו ניתנה על סמך דברי ימיהם של הגבעונים.
|
|
